על ספק עצמי וקצת מזל

אני רוצה שנדבר רגע על נושא שנעדר מהשיח הציבורי בהקשר של סטארטאפים – רגשות.

מדברים על גיוסי הון, על מוצרים שמשנים את העולם, על שיווק גאוני, על פינוקים, על תנאים חלומיים ואיך לא… על אקזיטים. אבל הרגש, מה לנו ולו?

אנחנו הרי עם שחי על החרב, עם של קשוחים. בסופו של דבר, אחד הנושאים הכי מרכזיים שמלווים אותנו על בסיס יום יומי, נדחק לפינה חשוכה.

חודש וחצי לתוך הרפתקאות הסטארטאפ והכל מתפוצץ בפרצוף.

כפי שהתבקשנו אנחנו עושים מאמץ אחרון בניסיון למצוא פתרון שיאפשר למיזם להמשיך להתקיים אבל התחושה היא שזה כבר לא יקרה.

*ספק עצמי*

שלא תבינו לא נכון, מי שמכיר אותי יודע שאני בן אדם עם ביטחון והערכה עצמית מאוד גבוהים. עם זאת, כמפרנס הראשי שהחליט לקחת סיכון וללכת על חלום, חלום שמתפוצץ אחרי צעד וחצי, אני נכנס לסחרור של ספק עצמי.

עשיתי את הדבר הנכון?

אני אבא לשלושה שגם עושה תואר בפתוחה, למה הייתי צריך את ההרפתקה הזו?

אולי אני לא טוב בלבחור?

אולי הייתי צריך לבחור בסטארטאפ השני? (בדיעבד ממש לא)

מה אם לא אמצא עבודה?

בליל של שאלות המזינות אחת את השניה ואת הספק. כמובן שלא מאחר לבוא המשפט המטומטם להפליא – "אני לא אשתף במה שעובר עלי כדי לא להכביד על אנשים שאני אוהב"

לכל מי שאי פעם יאמר לעצמו את המשפט הזה:

1) זה שלא תשתפו לא אומר שהצד השני לא יבחין בכך – רואים עליכם.

2) זה שלא תשתפו רק הופך את הנושא להרבה יותר מתסכל עבור האנשים שאוהבים אתכם.

3) אנשים שתשתפו אותם ידעו לתת עצה טובה, ואם לא אז לפחות חיבוק מנחם. את זה צריך לחבק בשתי ידיים (תרתי)

כמה ספק עצמי היה שם?!

בואו נאמר שבשלב מסוים שלחתי קורות חיים לאלביט (אלוהים שיעזור לי). זה לא שיש לי משהו נגד אלביט, אני בטוח שזו חברה מצויינת עם אנשים מצוינים, רק רחוקה מאוד מלהיות מתאימה לי ולמה שחיפשתי באותו שלב.

*קצת מזל*

רגע לפני שאנחנו מכבים את השאלטר קורים כמה דברים בו זמנית.

אני הולך לראיון בחברת סטארטאפ נחמדה מאוד, אבל זה לא בדיוק מה שאני מחפש. באותה תקופה רציתי סטארטאפ של עד 10 אנשים שגייס כסף ויכול לשלם שכר. אני בוחר להיות כנה ולשתף את הראש צוות שמגייסת שאני לא לגמרי בטוח שזה המקום בשבילי.

בשיחה בה היא מבשרת לי שלא התקבלתי, היא מציינת שהסיבה היא שהם מחפשים אנשים שרוצים להיות חלק מהסטארטאפ ב 200%. שם נופל האסימון שזה גם מה שאני מחפש – סטאראפ שארצה להיות כל כולי מושקע בו.

יעל מעלה את הרעיון השערורייתי שאולי כדאי לי ללכת לחתום, ולקבל  דמי אבטלה שיאפשרו לי לחפש עבודה בצורה רגועה יותר. לוקח לי רגע להכיל את האפשרות הזו. סה"כ אני עובד רצוף מגיל 16 ועד לאותו הרגע (37) ומעולם לא שקלתי לפנות לכיוון הזה. אני פותח תיק בלשכה ומיד מרגיש שיש לי עוד קצת אוויר בריאות.

בשיטוטי באינטרנט אני מוצא חברה של שני אנשים שגייסו כסף ומחפשים מישהו לתפקיד שאני רוצה לעשות. אני קובע איתם ומגיע לרעיון במרתף בת"א (הכי קלישאת סטארטאפ שיש). שם אני פוגש את זיו (המנכ"ל) ויואב (CTO), שמספרים לי על הסטארטאפ. אחרי שעה וחצי של ראיון אישי וטכני, אני יוצא משם בתחושה שהתחברתי מאוד לרעיון וחשוב מכך לאנשים.

חולפים כמה ימים ואנחנו עושים ארוחת פרידה של הסטארטאפ שנסגר. לקראת סוף הארוחה אני מקבל שיחה מזיו.

זיו: הי רותם, אני תופס אותך בזמן טוב?

אני: אני כרגע בארוחת פרידה מסקרימו, נוכל לדבר עוד חצי שעה?

זיו: כן, כמובן. דבר איתי כשאתה יכול.

אני מסיים את השיחה סקרן ועם צפיה לשמוע אם הצלחתי בראיון עבודה. מקווה שגם אתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.