הכרת תודה

אני זוכר את השיחה עם זיו (המנכ"ל) כאילו היא הייתה אתמול. הרכבת עצרה צפונית להרצליה כדי לחלץ נוסעי רכבת ששבקה חיים. בעודי צופה באנשים יורדים מהרכבת המקולקלת ועולים לזו שלנו, זיו מבשר לי – "אנחנו רוצים שתתחיל מיד אחרי החג" (פסח 2017). כך, רגע לפני שהייתי אמור לחתום לראשונה בחיי בלשכה, מצאתי את עצמי בהרפתקה חדשה. שוב.

הכרת תודה
כשחוקרים אנשים מצליחים, מגלים שהרבה מהם חולקים מנהגים ודפוסי התנהגות דומים. אחד מאותם מנהגים הוא לפתוח את הבוקר ב"הכרת תודה". חלק כותבים זאת ביומן פיזי/דיגיטלי, אחרים אומרים זאת מול המראה וחלק מפרסמים ברשתות החברתיות. המנהג הזה, הזכות להעריך את הטוב שבחיים, נותן נק' פתיחה חיובית ליום. אישית טרם סיגלתי לעצמי את המנהג הזה, אך זו הזדמנות טובה להכיר תודה למי שאפשרה לי להתחיל את המסע הפרטי שלי בהייטק (לצערי אין לה פייסבוק אבל אני מקווה שהקורא הרלוונטי ימסור לה).

בתחילת 2006, אחרי שלוש שנות שירות באגוז ושש שנים כמאבטח שגרירויות בטורקיה, מקסיקו וניו יורק, חזרנו לביקור מולדת אחרון (בקיץ 2006 היינו עתידים לחזור לארץ סופית). ידעתי שעם החזרה עומדות בפני שתי אפשרויות – להמשיך כלוחם בשירות המדינה או ללכת לאוניברסיטה להגשים חלום וללמוד הנדסת מחשבים. בשלב הזה הידע שלי במחשבים הסתכם בלדעת איפה הכפתור שמדליק את המחשב. 

במהלך החופשה קפצנו לבקר את גיסתי שעבדה בחברת ההייטק, שם קרה רגע שישנה את מסלול חיי. בשיחה עם צוות מתכנתים סיפרתי שאני רוצה ללמוד מחשבים כשאחזור לארץ. כמו מקהלה, כולם אמרו שלא כדאי לי ללכת ללימודים – "תבוא לפה, תראה מה זה הייטק ורק אחר כך אם עדיין תרצה, תלך ללימודים".

אם בגיל 14 מישהו היה שואל אותי מה אעשה כשאגדל, ידעתי לומר שאהיה מתכנת, אבל איך מתמודדים עם תגובה כזו אנטי ומה זה אומר "תבוא לפה", מקבלים כל מי שמתחשק לו?!
חזרתי לניו יורק עם התלבטות גדולה בנוגע לעתיד, אבל החיים כמו שהם יודעים לעשות, בחרו להפתיע אותי שוב. חודש לפני החזרה אני מקבל טלפון מיעל, ראש אותו צוות שפגשתי בביקור.

"יש לי משרה בשבילך בצוות שלי, זו לא משרת הייטק בשום צורה, אבל זה לשים רגל בדלת. תבוא, ניתן לך ספרי לימוד, תתקדם בקצב שלך ואם תצליח ללמוד לתכנת נשלב אותך בצוות"

בלי לחשוב ובעיקר בלי להבין לאן אני מכניס את עצמי אמרתי שאני בעניין.

המשרה הייתה ללמד לקוחות איך לעבוד עם מוצר של מיקרוסופט (שר פוינט). במשך כמה שעות הסבירו לי איך עובד המוצר, שעד אותו רגע לא ידעתי על קיומו, וזרקו אותי למים. למזלי אני יודע לומר דברים בביטחון וסמכותיות הגורמים לצד השני לחשוב שאני ממש מבין בנושא. כך, יום אחר יום הייתי מתייצב בשמונה בבוקר ומדריך אנשים על שרפוינט. בחמש הייתי חוזר למשרד ויושב ללמוד לתכנת מספרים. בערב הייתי חוזר הביתה, אוכל ושב ללמוד עד שהייתי מאבד הכרה. אחרי שלושה חודשים קיבלתי משימת תכנות ראשונה, אחרי שלושה חודשים נוספים השתלבתי לצוות כמתכנת, השאר היסטוריה.

אז תודה לך יעל על ההזדמנות להיות חלק מהתעשייה המדהימה הזו. תודה על שאפשרת את הצעד הראשון במסע ובעיקר שאפשרת לי להוכיח לך וגם לעצמי שעם התמדה ונחישות זה אפשרי.

אם במקרה אתם מכירים א.נשים ששוקלים לעשות הסבה לתעשיה ולא בטוחים/רוצים להתייעץ שלחו אותם אלי.
אם אתם מכירים א.נשים שעושות את הצעדים הראשונים שלהן וזקוקות להכוונה שלחו אותן אלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.