החלק שלא תקראו עליו בעיתונות ההייטק

אז איך בוחרים בין חברה שמביאה טכנולוגיה לחקלאות לבין חברה שמפתחת משחקים. עבורי מה שעשה את ההבדל היה תהליך הגיוס. בסקרימו התהליך היה מקצועי ומענין בהרבה והפך את החוויה למאתגרת ולכן בחרתי בהם.

אני חוזר ממילואים, מבקש פגישה עם ראש הקבוצה ובגרון חנוק מספר שבחרתי לעזוב. חודש וחצי לאחר מכן, ועם מכונת פסטה שקיבלתי כמתנת פרידה (קלעו בול) אני מסיים את דרכי בסייזמיק. מבלי לקחת חופשה (אני לא טוב בלעשות חופשות  🤷🏽) מתחיל לעבוד בסטארטפ. המעבר מחברה של מעל 1000 עובדים בהרצליה פיתוח לחברה של 10 אנשים במרכז ת"א (ריינס) היא סוריאליסטית.

יום ראשון בעבודה החדשה – מרגש.

בשלב הזה עוד לא כל כך קלטתי את גודל השינוי. אני מקבל מחשב, מתקין עמדה מתכנת ואז ניצן (ה CTO) אומר שרוצים שאכיר את המוצר שאנחנו מפתחים לדומינוס. בלהכיר הכוונה היא לשחק במשחק מחשב. לא סתם לשחק, אלא לנסות לשבור אותו ולרמות את המערכת. אני זוכר את הרגע  בו קלטתי שמשלמים לי כדי לשחק במשחק מחשב – הזוי.

מחברה שעובדת עם לקוחות בכל העולם לחברה שפעילה רק במדינה אחת – יפן (זה פרט חשוב אז תזכרו אותו להמשך). מלאכול ארוחת צהריים כל יום עם קבוצת אנשים אחרת, ללאכול צהריים עם כל החברה או לפעמים עם המנכ"ל 1 על 1. מלהכיר את תוכנית העבודה חודשים קדימה לשליח שפתאום מביא לי טלוויזיה חכמה ו "אה כן, אנחנו צריכים שתגרום למשחק לעבוד על הטלוויזיה הזו כשהיא תלויה לאורך". הכל דינמי והקצב מאוד מהיר (לימים אגלה שהקצב יכול להיות עוד הרבה יותר מהיר).

זוכרים את יפן?

אז מסתבר שביפן לא נהוג שחברות יפניות מסורתיות עובדות עם גורם מערבי ישירות. תמיד ישנו גורם יפני שתפקידו לתווך בין הצדדים וכל הפעילות עוברת דרכו.

חודש וחצי לתוך הרפתקאת הסטארטאפ מכנס אותנו אדיר (המנכ"ל) לפגישת חברה. בעיניים טרוטות וגרון חנוק הוא מבשר לנו שהשותף היפני החליט לחתוך חד צדדית ושהדברים נראים לא טוב. הוא משתף בכל הפעולות שאנחנו הולכים לעשות כדי לנסות למצוא פתרון אבל מסביר שהמצב לא פשוט. בשקיפות מוחלטת וראויה להערכה, אומר שנותר בקופת החברה כסף לעוד חודש וחצי, הוא מבקש שניתן פוש כדי לנסות לגרום לזה להצליח אבל שבמקביל נתחיל לחפש עבודה.

חודש וחצי לתוך הרפתקת הסטארטאפ והכל מתפוצץ בפרצוף.

אני מאוד אוהב לראות נאומי מוטיבציה ביוטיוב.

אחד הנאומי הכי אהובים עלי הוא של אדמירל William H. McRaven  בפני בוגרי מחזור 2014 של אוניברסיטת טקסס (לינק בתגובות). במהלך הנאום הוא מספר על תובנות שאסף מקורס לוחמי ה navy seals (שייטת 13 של האמריקאים).

בדקה ה – 8:30 הוא מספר על להיות "עוגיית סוכר". אני מקצר קצת את הטקסט שלו, אבל זו רוח הדברים.

"מספר פעמים בשבוע החניכים נדרשו לעמוד בשורה כשהמדים לגופם מדוגמים לחלוטין. מתוחים, מגוהצים ומבריקים. כל מי שלא עמד במשימה נדרש לרוץ אל תוך המים ולאחר מכן לצאת ולהתגלגל בחול עד שהוא מכוסה בחול מכף רגל ועד ראש – אפקט המכונה "עוגיית סוכר". החניך היה ממשיך את יומו רטוב ומלא חול.

היו חניכים שחוו תסכול גדול מכך שלא משנה כמה הם התאמצו המדריכים תמיד היו מוצאים ליקוי והם תמיד היו מסיימים כעוגיית סוכר. מה שאותם חניכים פספסו זה שהם לעולם לא היו מצליחים לעמוד בתרגיל, המדריכים תמיד היו מוצאים משהו והם תמיד היו מסיימים כעוגיית סוכר.

מטרת התרגיל היא לא להצליח לדגם את המדים אלא להבין שהחיים הם לא דבר הוגן. לפעמים, לא משנה כמה אתה מתכונן, לא משנה כמה מקצועי הביצוע שלך – הכישלון עדיין יגיע ותסיים כעוגיית סוכר.

אם אתה רוצה לשנות את העולם, תתגבר על היותך עוגיית סוכר ותמשיך הלאה."

אז איך מתקדמים מהנקודה הזו?!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.