אוף טופיק – צילום

פרקי אוף טופיק הולכים להיות על נושא שאינו קשור ישירות לסטארטאפים, אלא יותר על חוויות משמעותיות מהעבר שלי. התנסויות מהן למדתי דברים שלעתיד יעזרו לי גם במסע הסטארטאפים שלי. את פרק האוף טופיק הראשון אני מקדיש לצילום. אהבה שעם השנים זנחתי אך בבוא היום אשוב אליה, אין לי ספק. למי שרוצה לראות קצת מהצילומים שלי יש לינק בתגובות 

ללכת בעקבות התשוקה

השנה 1998, בסיס בצפון הארץ. הסמל תופס אותי ואומר "צריך שתצא לפעילות הבאה עם מצלמה, יש בחדר הקטן מישהי שבאה ללמד אותך לצלם". חצי שעה של הסבר על היסטורית עולם הצילום, קצת הדרכה על איך לתפעל מצלמה אנלוגית (כן כן, זה עם הפילם) ונשלחתי לצלם כמה תמונות ברחבי הבסיס כתרגול. 

עד היום אני זוכר את הרגע בו הרמתי את המצלמה, הבטתי דרך העינית ולחצתי על הלחצן. שלא כמו היום, את התוצאה לא היה ניתן לראות, לא שזה ישנה משהו – התאהבתי במקום. 

כיאה לבן אדם הלא אימפולסיבי שאני, בחופשה הראשונה מהצבא, חרשתי את כל החנויות הצילום שיש בתל אביב, הצטיידתי במצלמה ועדשת זום. באותו רגע לא ידעתי עד כמה אשאב, עד כמה צילום יהווה חלק משמעותי בעשור הבא של חיי. היום אני מבין עד כמה שווה ללכת אחרי התשוקה. כשנהנים מכל צעד, ניתן לבקר במחוזות הרחוקים והיפים ביותר של עצמך.

לבקש ביקורת, להקשיב ולהשתפר

אי שם בפרה היסטוריה היה כזה דבר "הפורומים של תפוז". קצת כמו רדיט של היום רק הרבה יותר בסיסי. פורום הצילום אפשר לכל מי שרצה, להעלות תמונה ולפתוח שרשור ביקורת. כל אחד יכל לנתח את התמונה שלך ולהביא את דעתו בנושאים טכניים וויזואליים. מצד אחד הביקורת שם היתה קשוחה, לא ריחמו על אף אחד וכשעשית עבודה גרועה קטלו אותך, מצד שני הביקורת היתה מקצועיות ומנומקות ואפשרה למי שהיה פתוח, ללמוד בקצב מהיר מאוד. זה היה בית ספר הכי טוב שרק יכולתי לבקש.

היו שם גם כאלו שנטפלו לפיקסל שרוף אחד בקצה התמונה, בו הם הבחינו אחרי שהגדילו את התמונה ב 1000%. אז למדתי גם להתעלם מביקורת תפלה. שתי תובנות במחיר קליק אחד.

דיוק בתכנון לצד דבקות במטרה יקחו אתכם רחוק (גם קצת מזל חשוב)

קופצים כמה שנים קדימה, ל – 2004. בתקופה הזו גרנו במקסיקו (אחרי טורקיה ולפני מנהטן – אבל זה לסיפור אחר). למי שלא מכיר, מקסיקו סיטי יושבת על רמה בגובה 2400 מטר ומוקפת בהרים, ביניהם גם הר הגעש פופוקטפטל (יש עליו אגדה נחמדה). למרגלות פופוקטפטל ישנה כנסיה הניצבת על תל, בתוכו קבורה הפירמידה הגדולה בעולם (צ’ולולה). ישנה תמונה מפורסמת של הכנסיה למרגלות הר הגעש. צלמים רבים ניסו את כוחם לתעד את המחזה בצורה הכי יפה שיש, ויש לא מעט תמונות מהממות. אבל רציתי גרסה משלי, אחת שונה מהתמונות הקיימות.
היה ברור לי שאני צריך שילוב של זווית טובה ותאורה מדוייקת כדי לקבל את האימג' שרציתי. באותה תקופה עוד לא היה גוגל מפס כך שנאלצתי להסתכל על מפה (כן פיזית) כדי להבין מה הנק' האידיאלית לצילום. ידעתי שכדי לתפוס את התאורה הכי מחמיאה כדאי להגיע לפני הזריחה ואם כבר דיברנו על מזל, להתפלל ליום עם ראות טובה.

יצאתי לדרך בחמש בבוקר, התמקמתי לצד כביש מהיר בדרך לפואבלה. חיכיתי לרגע שבו השמש הייתה בזווית הנכונה וצילמתי תמונה אחת ויחידה. עד היום זו אחת התמונות שאני הכי אוהב 🙂

יש עוד הרבה חוויות ותובנות מצילום הרלוונטיות למסע שלי, אבל זה לפרק אחר 

https://www.facebook.com/imagebyrotem/photos/?ref=page_internal

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.